אנשים מגיעים ל"מחשבת הגוף" כדי לעבוד נכון ולטפל בגוף באווירה רגועה וללמוד יציבה נכונה אך תוך כדי הם נכנסים לדרגת קשב גבוהה. בשיטה זו קיים רובד שהוא מעבר לפיסי, רובד מדיטטיבי. אתאר גורמים שונים המובילים לכך.

הצורך לזכור את רצף התנועות שהולך וגדל ומסתעף כמו סיפור בהמשכים, תנועה מצטרפת לתנועה… חוקרי מוח מדברים על קשר הדוק בין מערכות הזיכרון ומערכות הקשב, ונמצא שבעקבות מדיטציה אינטנסיבית ההיפוקמפוס (אחת ממערכות הזיכרון) מתעבה. הניסיון האקטיבי בשיעורים לזכור את רצף התנועות, בעזרת ההיגיון המחבר ביניהם, מעורר הקשבה גבוהה והקשב הגבוה גם תורם לזיכרון.

המחשבות הנודדות והורדת המתח : נמצאה מערכת במוח הנקראת "רשת ברירת המחדל" האחראית על המחשבות שלנו על עצמנו, המחשבות הספונטניות והדמיון, אך גם על המחשבות הדאגניות, החזרתיות ואף התפיסות המקובעות שלנו את עצמנו. במחקרים שנעשו עם מודטים וותיקים נמצא כי בזמן המדיטציה, הרשת הזו כמעט משתתקת, אך אז קורה חיווט מחדש  (קשרים חדשים הנוצרים בין מערכות במוח) הגורם לזמן מה להסתכלות חדשה ופתוחה יותר על דברים. במחשבת הגוף המתעמל מרוכז בהנחיות המורה שנותן הוראות בדיבור וללא הדגמה. כך שאם דעתו תהיה מוסחת, אזי יחסר לו חלק מהרצף ויהיה לו קשה להמשיך. ההתרכזות המלאה הנדרשת לתהליך גורמת לעזיבת המחשבות המלוות אותנו ביום, יום כך שיוצאים מהשיעור בהרגשה פיסית, מחשבתית ורגשית טובה ומשוחררת יותר.

בנוסף מחקרים מצאו ירידה בפעילות האמיגדלה לאחר סדנא אינטנסיבית של מדיטציה. זו מערכת במוח הקשורה בין השאר למתח וחרדה. גם השיעורים של מחשבת הגוף, בעקבות הריכוז הגבוה וההקשבה לגוף, יכולים להרגיע ולהוריד את רמת המתח.   

המעקב אחרי הצורות שהגוף יוצר: אפשר במהלך השיעור לשים לב למשל לשינויים התנועתיים המתרחשים בעמוד השידרה במצבים השונים ובמעברים ביניהם: הוא מתיישר, מתקמר, מתפתל…. אפשר גם להתייחס למפגש בין כפות הידיים: כף יד אחת יכולה להתהדק לשנייה ולדחוף אותה לתנועה במרחב, הן יכולות להיפרד זו מזו כשרק קצות האצבעות נוגעות, או להיות שלובות וכך להסתובב סביב הראש עם סיבוב החזה והראש לכיוון שלהן… . 

המעקב אחר הצורות שהגוף יוצר מוביל לריכוז גבוה. יש אנשים שיראו בדמיונם מעין ציור, דינאמיקה בין צורות הנוצרת בתודעה.

ויש אנשים שדימוי ימשוך את תשומת ליבם ויכנס אותם להקשבה פנימה. למשל, דימוי של ציפור, תנועות של תעופה, ריחוף, נחיתה לקרקע…או של לנוע במסדרון צר כשכל התנועות קרובות לגוף ואז לצאת בדמיון למרחב פתוח המאפשר תנועה לצדדים וגלגולים במרחב. דימוי מכני של להבריג משהו עם היד, הרגל… 

סדר התנועות והקשבה לכמה ערוצים בו זמנית:

אפשר ללמד את המתעמלים כמה אופנים לבצע את אותו רצף התנועות, ולתת להם לבחור מי יתחיל את הרצף: להתחיל מתנועת היד, מסיבוב הגו…? וברקע לשאול שאלות כמו: איזה שריר עובד או נמתח בדרך שבחרתם להתחיל? האם בחרתם בדרך הקלה לכם או דווקא הקשה יותר? האם היא מאתגרת יותר או פחות את שיווי המשקל? ההקשבה בו זמנית לתחושות הגופניות במפרקים , למערכת שיווי המשקל, לבחירה בחשיבה של אופציה מסוימת, דורשת ריכוז מאד גבוה. 

אני רואה את מחשבת הגוף כפאזל דינאמי כשלהבדיל מהרכבת פאזל כאן אין למתעמל את התמונה הסופית, הקומבינציות שבסוף השיעור. לכן לאחר כל הנחייה הוא מצפה לתנועה שתבוא אחריה ואולי כבר משער או מדמיין אותה. לפעמים מגיעה תנועה מתבקשת שציפה לה  ולפעמים יופתע, כך שנוצרת מעין מפה במוח ההולכת ומתהווה ושומרת על ערנות המתעמל.

בנוסף לכך, הקצב האיטי והשהיות במצב לפני שממשיכים הלאה, הקול של המורה המוביל לתנועה, מכניסים לתחושת זמן שונה מהמציאות שבחוץ ולעיתים כמו מהפנטים. כל זאת והזרימה עם התנועות שכבר מכירים תורמים לתהליך המדיטטיבי.

נערכו מחקרים בהם, בסריקות FMRI לנבדקים לפני ואחרי סדנת מדיטציה אינטנסיבית של חודשיים, מצאו שינויים פיסיים במוח באזורים מסוימים: אזורי זיכרון, קשב, וויסות רגשי. אני משערת שגם בעקבות סדנא אינטנסיבית לאורך זמן במחשבת הגוף יראו שינויים דומים לאלה במוח.

האפיונים שהזכרתי משתלבים בשיעורים ומובילים לקשב גבוה ורוגע , ואצל חלק גם לרמה גבוהה יותר של מדיטציה, של לעזוב לגמרי את מחשבות היום יום ולהיכנס למצב תודעתי אחר לזמן השיעור. בשבילי, כמורה ותלמידה, זהו רווח גדול שאני מקבלת מהשיטה ורואה ברובד הזה הרבה יופי מעבר להטבה הפיסית בעקבות השיעורים.

לקריאת העבודה של תמר הורושבסקי – "מדיטציה ומה"ג"