לא אדבר על השיטה, התיאוריה, והתובנות שלה. אלא על ההתנסות האישית, רבת השנים ותוצאותיה, הפרטיות, שלי.
לא באתי למחשבת הגוף אחרי ניתוח או תאונה, גם לא עקב כאבי גב או חלקי גוף כאלה או אחרים. באתי, וזה היה לפני למעלה מ-30 שנה, כשהכל בעצם היה בסדר; כיליד קיבוץ, שהתנסה מגיל צעיר ביותר בעבודה חקלאית קשה, שהייתה בימים ההם גופנית מאוד. בשירות צבאי ביחידת עילית, שתבעה כושר ועמידה בפעילות גופנית ונפשית קיצונית, ובהמשך ביוגרפיה מגוונת שלא התנהלה בישיבה על כיסא.
תגידו, כמובן, כאנשי מקצוע, שביוגרפיה כזאת היא מתכון מובהק לפורענויות גופניות, אבל לא. אולי הגנטיקה, אולי המזל, אבל כאמור הכל היה בסדר.
לפני כן התנסיתי קצת באימון בחדר כושר, ביוגה, בריצה, בהליכה. כמו כולם. לא התאים ולא התמדתי. והנה אני כאן, משתדל לא להחמיץ שיעור כבר 30 שנה.
שמעתי על השיטה מידיד, הכרתי את יוספה – מחזור אחד מעלי בבית הספר בעין-חרוד.
ומיד, כתינוק שנשבה, שלא למד מעולם תנועה נכונה מהי, ולא היה לו מושג בדיני ביו-מכאניקה וכיוצא באלה, נתתי עצמי בידיה. מהר מאוד ידעתי, לפני הניסוחים התיאורטיים , שלא נוסחו אז עדיין, כי זה טוב לי, נכון לי ומתאים לי. אני זוכר לפרטיו את אחד השיעורים הראשונים, שנושאו היה – כפות הרגליים. אני זוכר את הפליאה, איך ומה אפשר לעשות במשך 45 דקות בכפות הרגליים, וכשיצאתי החוצה הרגשתי, שאני מהלך כבסלאוֹוּ-מוֹשֶן על טרמפולינה.
מכאן החל המסע הארוך שלי עם מחשבת הגוף. היו שיעורים טובים יותר וטובים פחות, היו שיעורים נפלאים. היו גילויים מפתיעים של כישורים והקשרים של תנועה ואכזבות של חוסר יכולת או אי מיצויה. עם הזמן וההתנסות הרגשתי והבנתי מה קורה לי פה.
ההתייחסות המקובלת שלי, שלנו, לגוף, הייתה בעיקרה ההיבט הפיזי החיצוני שלו, הקוסמטי הייתי אומר, בהתאם לאיזה אידיאל מוכתב של יופי, ממדים, מבנה וצורה שמכתיבה טיפול והתנהגות מסוימים מאוד להשגת אידיאל זה. עם ההִתנסוּת במחשבת הגוף, התייחסות זו הלכה והשתנתה, להתייחסות אחרת, פונקציונאלית. איך לנהוג בַּמכונה המסובכת הזו, עם כְּשָליה המובנים והנרכשים, כדי שתשרת במידה המיטבית את צרכי התנועה שלי. זה לוקח זמן. הרבה זמן, וזה לא הכל. עם הזמן הולכת ונוצרת הִתוודעוּת מתוחכמת בין הגוף והתודעה. אתה כבר לא מבצע הוראות כרובוט, אלא מתחיל להבין, לחקור ולבקר את מה שאתה עושה, מתוודע למסגרת הגוף הנתונה ולומד לשפר את מגבלותיה.
כולנו מכירים את הקשרים וההקשרים הבלתי ניתנים להפרדה בין גוף לנפש, או אם תרצו בין החומר והרוח. יש לכך ביטוי בכל היבט אפשרי בחיי האדם, המוֹתר מן הבהמה, ודוגמא טובה היא השפה: ישנם ביטויים הקושרים מצב נפשי עם איברי גוף:
פיק ברכיים. צרות עין. חרון אף,
קשי עורף
(בהקשר זה) –
סיפרתי שבאתי למחשבת הגוף ללא כל פגם. אז לא. יוספה זיהתה מיד קשי עורף, עורף מוטה לאחור, כנראה עקב העיסוק הממושך בשחייה וצלילה הגורמים להטיית העורף. בהקשר זה, אני זוכר שיחה עם חבר העוסק בתחום שאמר לי, אתה מתעמל אצל יוספה? לשיטתה אסור לְבחוּר היושב עם חברתו בלילה על ספסל בגן לומר לה – הסתכלי על הירח, כי זה גורם ללורדוזה בצוואר. הלורדוזה בצוואר טופלה, ולמדתי להביט בירח ללא הקשתת הצוואר.
הדבר החשוב ביותר שהעניקה לי השתתפות הארוכה בשיעורי מחשבת הגוף היא ההזדמנות הנדירה להתפנות, פעמיים בשבוע, כל שבוע, לשעה קצרה, של לפגישה אינטימית, אינטראקטיבית, עם גופי.
להיכנס פעמיים בשבוע ולשוטט בתוך עצמי, לתהות ולנסות ולהבין מי עושה מה,
מדוע וכיצד,
היכן, ואיך ולמה,
לאן ומאיזה צד,
מתי, אן וכמה.
(כן , אלתרמן)
האינטראקציה הממושכת הזו של גוף ונפש גורמת לשינוי הוליסטי (טוטאלי, אולי). ככל שהגוף מתגמש, ככל שטווח התנועה גדל, ככל שהיציבה משתפרת, כך משתפרים הגמישות, טווח התנועה והיציבות של התודעה. ככל שכללי התנועה הנכונה – לאט, לא עד הסוף, לא עד הקצה, לחץ מתון, שליטה ויכולת שחרור מוחלט – נטמעים בגוף ובשרירים, כך הם נטמעים בנפש, ומשנים את הווייתך גם בתחום זה.
זה מה שקורה לי, וכשאני מביט בסיום שיעור ורואה את החיוך, הנינוחות, והנחת בפניהם של האנשים סביבי, אני חש שזה גם מה שקורה להם.
אני יוצא מהשיעור, הולך, ושוב זה קורה, קל וצלול בראש, וגאות של עונג בגוף, ההולכת ונמוגה כמו שמתפוגגת לאיטה בועת סבון.
לסיכום אומר – המשיכו לִשנוֹת וללמד והגיעו לעוד ועוד אנשים, לא ייתכן ששיטה משפרת חיים שכזו תהייה נחלתם של מעטים כל כך. יש באינטרנט למעלה מ-40 אלף אזכורים לערך מחשבת הגוף, אך רובם ככולם אינם קשורים למחשבת הגוף שלנו. תבדקו מה קורה שם, שם העולם. שֵם המשחק היום הוא שיווק, תשווקו. זה קל, זה ברור זה מובן:
להכניס את הבטן, שוב ושוב, זוהי התורה כולה על רגל אחת, ואידך זיל גמור.
כששאל הקטגור את סוקרטס מדוע הוא שונה את אותם רעיונות שוב ושוב כמו תוכי, השיב הנאשם – האם בכל פעם כששואלים אותך כמה זה 2 ועוד 2 יש לך תשובה אחרת?
לי זה ברור כמו שתיים וּשתיים. אילולא הייתה לי מחשבת הגוף, אז היה מצבי אחר.
יוספה, תודה רבה מקרב לב, על הכל. על התורה, על העבודה ועל שהענקת לי את היכולת, בגילי המתקדם, לקשור את הנעליים בעמידה, כשצפוף בחדר ההלבשה.
כתב: גיורא רז