במשך שנות תירגול שיטת מחשבת הגוף חוויתי לא מעט היקשים בין ה"נכון" שהשיטה מקנה לעוסקים בה, לבין ה"נכון" האישי שלי במשעולי חיי. חלק מן הנקודות לפניכם:
שיטת מחשבת הגוף ככלי שמְמַדע. תהליך הכרת האדם את עצמו:
אי אפשר להמעיט בחשיבות למידת האני והשלכותיה על איכות החיים והבריאות הן הנפשית והן הגופנית. זוהי משימת חיים. פיתוח הדיאלוג הפנימי, מתוך כבוד, הערכה ורצון לתקן ולהגיע לנכון, שהוא הנכון האישי, האינטימי. אם אתה עוצר ומתבונן במתרחש בתוכך – בין אם זה פיסי או מנטאלי – בזמן אמת(!), מתאפשרת הלמידה, ההיכרות, הבחירה ואולי אף ההסכמה הפנימית.
להכיר את גופך- להבחין מהי מערכת אוטומטית (או קיבעון מחשבתי, או הרגל) לפרוט אותו לפרטים, לבודד מרכיבים, לדעת האם ומה מתוכם נחוצים לנו. לאחר שהכרנו אותם, ולמדנו כיצד לבודדם, כיצד להפעילם או להשביתם, ניתן לחברָם בסדר נכון, בקצב הנכון, בהרמוניה המתבקשת, בכוח / בשחרור הנכון; ואז מוצאים עצמנו מגיעים לאותה המטרה ללא מאמץ יֶתֶר וללא הִישָחקוּת, אלא בתחושה נעימה בת חיוך פנימי מן השיח האינטימי המאפשר הזה, ולא פחות חשוב – מן הדרך.
פיתוח תכונת הקֶשֶב העצמי – העצמי המשתנֶה.
סקוליוזה – אנשים הסובלים מסקוליוזה (עקמת) ברמה מסוימת, תוך קבלת הדרכה לתיקון היציבה שלהם בשיטת מחשבת הגוף, לומדים אט אט לחיות עם הנתון הזה, עד כי לא ניכר עליהם. הם מפתחים את יכולת הצבת הגו שלהם מתוך שאיפה לסימטריה המיטבית האפשרית, תוך עבודה אותה "זר לא יבין" – שליטה בשרירים שלמדו להפיק מהם את התנועות הקטנות, המאפשרות בנייה של נדבך גבי נדבך, כשאחד יכול להיות מנוגד לרעהו, כשהתוצאה היא גו שעקומותיו הצידיות כמעט ולא מובחנות, גם לא בצילומי רנטגן. היפה הוא שהם אינם זקוקים למראָה כדי לקבל היזון חוזר או אישור על שהגו נמצא בדיוק במקום אליו כיוונו. הם גם יודעים להפיק את המַנַח הנכון של גבם בתנוחות ובתנועות משתנות ושונות.
האם זה מזכיר לנו מקבילה של התנהלות עצמית בחיים? לי כן! הרי כולנו "מעוקמים" במידה זו או אחרת, בתחום זה או אחר. הלמידה לחיות עם עצמנו בְּטוֹב הינה תוצאת המידוע, הפירוק לגורמים תוך התוודעות אליהם, והרכבת המבנה מחדש, מאותם מרכיבים, אך באיזון הבריא. בהדרגה זה הופך ל'טייס אוטומטי' משודרג. ואם לא נקבֵּע עצמנו בתוך סד פיסי או וירטואלי, כמו למשל תבנית מחשבתית מולבשת ללא החקירה והמסע הפנימי, נמֶצֵא חופשיים לקחת אחריות על עצמנו כשגמישותנו עמנו. בני אדם הלוקחים אחריות על עצמם משדרגים גם את סביבתם. הרי האיזון לעולם יעשה בינינו לבין עצמנו, ומחשבת הגוף מחנכת לכך.
ההשתנות התמידית שהיא תוצאת מהלך הזמן , השימוש שאנו עושים במאגרים שאיתם נולדנו ובהם צויידנו, וההתאמה הבלתי פוסקת, תוך הסכמה להיפרד מ… (תבנית חשיבה, דוֹגמת תנועה, כורח יצרי, היאחזות בהרגלים וכו'); האדפטציה למצב הנכון לאותו רגע – בין אם זו עונה קרה, או מועקה פיסית או נפשית כלשהי, שהינה בעלת השלכות הנובעות מן הקשר גוף/נפש. הגמישות המחשבתית מתחילה בהסכמה לפרידה, למשל, פרוזאית כמו זו: התייחסותנו לפעולת שריר שאנו חושבים (או מורגלים) בהפעלתו לצורך תנועה /פעולה כלשהי – אנו נותנים דעתנו למאמץ הנדרש ממנו, כלומר, לכיווצו, ואיננו מורגלים להתכוון גם לשריר הפרוס מנגד, שתפקידו הוא הפוך – להסכים לתת אורך תוך שחרור (בניגוד למתיחה). כשמגיעים להסכמה האינטימית והפנימית הזו – נפתחת הדרך לקורלציה בין הלך-הרוח להלך-הנפש להלך-הגוף ולהליכתנו בשביל הנקרא חיים.הדיוק הנבנֶה – דיוק יכול להיות תכונה נרכשת. אפשר לחנך עצמך לדיוק. כן, זה גוזל קצת זמן, אך התמורה אדירה. כשהדיוק שריר, אמנם מתהווה אף סדר, אך מאידך לא מופרעת היצירתיות. ידיעת הנכון האישית מתרחשת מאליה.המנעד של שיעורי מחשבת הגוף הוא כמעט אינסופי. אין שיעור שחוזר על עצמו. יש כל הזמן התפתחות בתדרים יותר מורכבים ועדינים – גם כי המורה משתכלל וגם כי התלמיד מאפשר התקדמות, תוך רכישת שליטה ברזי תנועת גופו. גם השיח הפנימי של אדם עם עצמו במהלך החיים הוא אינסופי ומשתנה בהתאם לתנאים החיצוניים והאישיים, ובהתאם לכך אדם מנהל את עצמו בשבילי החיים, קטנים כגדולים.המידה היא אחד הדברים הקריטיים. להכיר ולדעת את מידתך. וזה אומר לזהות כשאתה ביֶתֶר או בחֶסֶר (בין אם זה טווח תנועת מפרק שניצלת עד תומו או לא ניצלת בכלל, לבין אם אכלת יתר על המידה, או לא שתית מספיק, או שאתה צובר תִסְכּוּלִים, כעסים, חרדות, או לא נוגע בשמחה ובצחוק).
המנח האופטימאלי של המפרק זהה במהותו למנח האופטימאלי של החלק המנטאלי שלנו – מתוכו ניתן לצאת לכל משימה – אם יהיה גודש של רגש כמו, כעס תסכול, אכזבה, היפגעות – אף תגובה לא תוביל אותנו לפתרון המצב. ואם כן, תהיה זו דרך חתחתים הנושאת מחיר/ים. כשאתה מזהה שאתה בְּיֶתֶר בזמן אמת – אתה יכול לתקן ו/או למתֵן.
ולא פחות חשוב – שתמיד תהיה יכול לעצור, כי צעדיך מְכוּלכָּלים, נכונים לכל דקה (כמובן אין עולם אידיאלי או אדם אידיאלי – מדובר על שאיפה). זה רלוונטי הן לרצון או תאווה (כן תאווה) ליישר את הרגל בתזמון לא הולם למצב הגב שלך, והן אם אינך יכול לנווט / לתעל / לאיין את התרגזותך, שרוצה לפרוץ חוצה במקום ובזמן הלא מתאימים, כך שתמָצֶא ניזוק. התנהלות כמו נהיגה מיומנת, נבונה ומבינה, קשובה לסביבה ולמצבך, אדיבה, זורמת – שימוש נכון בהאצה ובעצירה – לא תנופת פתאום וברקס נבהל – לא טוב לנהג ולא טוב לרכב. היכולת לעצור בכל רגע נתון היא מהלך שהופך להיות טבוע בך. חלק ממי שאתה. וכנ"ל בגוף – עומס יתר על אזור, על מפרק, על גיד, על שריר, עבודה חד-צידית, אי גיוון, אי איזון – סוללים נתיב בטוח לפתולוגיה שלא תאפשר תנועה נעימה, יעילה, נכונה ונטולת כאב במרחב למשך החֶלֶד.