ככל שאני מתמיד בלימוד "מחשבת הגוף", הולך ומתחוור לי כי כל מה שתמיד חשבתי "נכון" בפעילות גופנית טעון תיקון. החינוך בבית הספר, השירות הצבאי ואופנת מכוני הכושר לימדו אותנו להאמין כי כוח שרירים, כושר לתנועה מהירה, גמישות מרבית וסבולת במאמץ הם הערכים של הגוף האידיאלי. יוספה מיכאלי לא פוסלת אותם, אבל מציבה אותם בסוף הדרך. לפני הכל, היא אומרת, האדם חייב לחפש דרכים להשתחרר ממגבלות מסוימות של הגוף על מנת לחיות חיים חופשיים יותר.

בתנועה אטית
מגבלות מסוימות של הגוף הן תוצאה של המעבר מהליכה על ארבע ליציבה זקופה, שיצר עומס יתר על עמוד השדרה. אותה התפתחות עתירת תועלת באבולוציה, עמידה על שתיים עם המבט לפנים, מעניקה לאדם מגוון אפשרויות של תנועה ופעולה, אבל בה בעת גורמת לעיוותים באזורי תורפה. למשל, קיעור יתר של חוליות הצוואר או של עמוד השדרה המותני. כדי להתמודד עם המגבלות הגופניות של טבע האדם מציעה מיכאלי כמה עקרונות בסיסיים: התחשבות בחולשת השלד ועמוד השדרה, גיוון ואיזון בתנועות, תנועה שוטפת, מתינות ואטיות. במלים אחרות, עלינו לפתח רפרטואר תנועתי עשיר של הולך על שתיים, כמענה לטבעו החדש והפגום של גוף האדם. מיכאלי מאמינה שתנועה נכונה ניכרת "ביופיה, בזרימה שלה, באיזון שבין מתינות, כוח, הקפדה על פרטים והקשבה למכלול".

לימוד "מחשבת הגוף" נעשה בתהליך של בירור והגדרת היסודות האנטומיים והדינמיים של תנועת גוף האדם. התנועעות, כידוע, היא בראש ובראשונה פועל יוצא של האפשרויות הגלומות במבנה השלד, במפרקים ובשרירים. כל תנועה היא כעין וקטור עם כוח וכיוון, שניתן לפענח וללמוד אותם. אפשר לבודד תנועה, להפרידה לרכיביה וללמוד אותה כאחת מתוך מכלול. בשיעורים מיכאלי משננת לתלמידיה כי "לאט זה הכי מהר". תנועות יש לבצע אך ורק בקצב אטי, מכיוון שתנועה אטית מאפשרת להקשיב, להתעכב על תחושות ולהפנים את האופן הנכון של ביצועה.

בשיטתה חוזרים מספר דימויים: הגוף כמגדל נדנדות, הגוף כמלבן בין הכתפיים לקרקעית אגן הירכיים או גוף העשוי שלוש קוביות הרוכבות זו על גבי זו – ראש, חזה ואגן. אולם אני חש כי הדימוי המאתגר ביותר הוא הפנמת התנועה כמו האזנה למוסיקה. האם באמת אפשר לעקוב אחרי תנועות גופנו כפי שמפתחים כושר האזנה למוסיקה? האם בכוריאוגרפיה נכונה הגוף מנגן? עולה על הדעת המיתוס של רינת המלאכים. מה קל יותר ונוצתי יותר מתנועת המלאכים? זוהי הקלות של התנועה המדודה, המאוזנת, המתונה, הקשובה לעצמה, החוזרת באיפוק רב, בנשימה משוחררת. זו התנועה שנכספים אליה, התנועה האחת והיחידה שבה מאמינה יוספה מיכאלי.

על מפת השלד והשרירים התלויה בסטודיו שלה, מיכאלי מתארת בפני תלמידיה את התשתית האנטומית והתפקודית לכל אותם דברים שהיא מכנה "מבט העומק על גוף האדם". כדי שיוכלו לצאת לדרך המרתקת, אך הלא קלה, על התלמידים להיות מצוידים בידע בסיסי על מערכות השלד והשרירים ועל הפתולוגיות שלהם. תודעת הגוף אמורה להעצים את שליטתנו בתפקוד הלא מושלם של הגוף, לשפר ולשכלל אותו בהתמדה, במתינות רבה ובדרכים קוגניטיביות.