אמר אדם חכם שיש מקריות ויש גורל. גורלי כיוון אותי להתעניין בגוף, ביכולותיו ובבריאותו הפיזית והנפשית בדרך שבה יכול אדם להעניק לעצמו פעילות גופנית שיש בה ערך. לדאבוני אותו גורל כפה עלי להכיר את ה"פיברומיאלגיה" והכאבים הנלווים לסינדרום. לא ארחיב כאן על מורכבות המחלה ותופעותיה; אפשר לקרוא אודותיה רבות באתרי רפואה וכן לקרוא על חוסר הידיעה וחוסר היכולת הרפואית בהתמודדות איתה. כשלעצמי, מתוך הכרות רבת שנים עם הפיברומיאלגיה אני מתייחסת אליה כאל מצב קיומי. איתה אני קמה בבוקר, עובדת, עוברת את יומי ואיתה אני הולכת לישון. והיא מתלווה אלי גם בשנתי – חברות קרובה! ופה הגיע הקשר למקריות – המקריות בהכרות עם יוספה ו"מחשבת הגוף".

הכרתי את מחשבת הגוף כשיטת תנועה שקנתה את ליבי בהגיונה, במורכבותה וביופייה. ויותר מכל חשתי יותר ויותר את תרומתה לחיי: מעבר לכך שאני עוסקת בהוראת מחשבת הגוף, אני חיה עמה. התחלתי לעסוק בה בעצמי כתלמידה, כשהייתי צעירה עדיין וגופי נענה לתנועה, לכוח ולגמישות, למורכבות וליצירה שבה. אבל עיקר שמחתי ותודתי על כך, שלמדתי דרכה ובאמצעותה להתמודד במצבי כאב, להמשיך ולתפקד ולא להניח לכל עיסוק שבחיי, לשמור על זקיפות קומה, על טווחי תנועה, על כוח יחסי לגילי המשתנה, ובהדגשה – לדעת למנוע, לדעת גבולות בתנועה ובעשייה בכלל, לדעת לוותר בשכל ובהבנה, לבחור ולא להגזים.

הרפואה, בעיקר ביכולותיה המכאניות והתרופתיות, מאפשרת פתרונות מהירים כביכול, אך מטשטשת את יכולתו של החולה למצוא דרך מתונה לשליטה בבעיותיו. הפתרונות הניתוחיים, טוב שיהיו, אבל כל הכרוך בניתוח והשיקום שלאחריו אינו פשוט, וכדאי להיעזר בהם רק אם אין דרך אחרת. מחשבת הגוף מציעה דרך ארוכה, דרך לחיים בחשיבה רחבה ולא בחשיבה נקודתית.

במחלות שיש בהן מצב של כאבים כרוניים כמו פיברומיאלגיה, תנועה מתחילה להיות מטרד. מצב שבו נשהה זמן ממושך כמו שכיבה, ישיבה על יד שולחן, קולנוע או כל בילוי אחר הופך להיות סיבה לכאב. כמו, כן מעברים ושינויי מצב דורשים זמן התארגנות מול הכאב. תנועה חוזרת על עצמה בהעמסת משקל כמו הליכה תהיה קשה עד בלתי נעימה ובמידה מסוימת אפילו בלתי אפשרית. מאידך – תנועה היא מרפא – ושוב אני חוזרת למחשבת הגוף.

מחשבת הגוף בהווייתה מתנהלת בשקט, שקט קצבי, כלומר איטיות שמטרתה גם תשומת לב והקשבה למשתנה בתנועה המתבצעת, שקט בחלל שמאפשר ריכוז, והבנה מאיפה "צומח" הכאב, ואולי אין הכאב נגרם ממקום מסוים במיוחד אלא הוא פשוט קיים! לפעמים יש לו מרכז אבל הוא מתפשט לסביבתו. יש אולי מקום שהכאב בו חריף ומשום כך אזורים אחרים בגוף "יתגוננו" בשרירים מכווצים, שרירים שאינם נותנים אפשרות של תנועה ואנחנו מצויים במעגל קסמים – כאב גורר כאב אחר, שמכביד על משנהו. בתרגול במחשבת הגוף נמצא את הדרך שבה תהיה אפשרות של תנועה גם אם לא תהיה מלאה ובטווח גדול. ייווצר תהליך שאני קוראת לו "חד-גדיא" תנועה חלקית תוליך לתנועה אחרת ובסופו של דבר נגיע אל המקום אותו רצינו לרכך.

שיעור במחשבת הגוף איננו קבוצת תרגילים שעוברים ממפרק למפרק. התרגיל אינו מטרה בפני עצמה שאותה אנחנו רוצים לכבוש, הוא אפילו לא מטרה שאותה אנחנו רוצים לשפר. השיעור הוא קטעי תנועה שמצטרפים זה לזה. מתחילים מן הקטן, המעט, הבודק ומתחברים לתנועה מורכבת יותר. מורכבת בהבנתה וביישומה, תנועה שיש לה סיבה – היא אינה סתמית, היא מוליכה אותנו לחיבור בין מפרק ירך למותנית, בין בטן לגב עליון, דוגמאות לאין ספור. היא מוליכה אותנו לשימוש נכון יומיומי, לקום מן המיטה, לשבת, לרדת לכפיפה – כל דוגמא שאתן היא לא מטרה שאותה צריך לשפר עד אין סוף, היא דרך למקום אחר. במחשבת הגוף נלמדים מצבים מגוונים, שילובים בין גפיים וגו, שנוכל בעזרתם למנוע כאב או להרגיע אותו.

בטיפול פרטני – ניעזר במגע עדין ומשתנה, מתוקשר עם המטופל, מקשיב למטופל. המגע יכול להיות רחב, מרגיע, נותן בטחון ויכול להיות מחטט ומוצא מקום שאותו נרצה ל"פרק". המגע יכול להיעשות במרחק מן המקום הכואב ובשינוי פסיבי על ידי ידיו של המטפל, התגובה תהיה מורכבת יותר. הגמישות במחשבה של המטפל מלמדת את האדם הכואב גמישות במחשבתו… ראשית – אל בהלה, שינוי מצב בידיו של המטפל, הקלה בטפול עצמו יקלו וירגיעו. בטפול ובשיעור המעשי נלמד לנהל את הגוף למצוא פתרונות עוקפי כאב. נעזר בשכיבה, בהרמה נכונה של הראש, בתמיכה מתאימה מתחת לברכיים ובין הברכיים. כל מצב יומיומי יכול להיות גורם מקשה ועל ידי שינוי יהפוך למקור מנוחה.

לדאבוני הפסקנו לחשוב על הגוף כעל מבנה שכדאי לשמור עליו ולמנוע ממנו נזקים. אני נתקלת בדעות שהגוף צריך לשמש אותנו לעוד הישגים. וגם אם הגענו כבר לגיל מתקדם, מדוע שלא נתנסה במה שיכולנו לעשות בנעורינו.
מחשבת הגוף היא תפיסת עולם ודרך חיים. המטרות היומיומיות נמצאות לנגד עיננו, אם נתמודד איתן ביחס נכון ולא מתוך מצוקה ניתן להשיגן בקלות.

שיטת מחשבת הגוף מאפשרת ע"י שיעורי תנועה, וטיפולים פרטניים במקרה הצורך את למידת הגוף והקֶשֶב למצבו בכל זמן נתון. ההתמודדות, הלמידה, ההתאמה של מצב הגוף לתנועה המיטיבה, המלמדת והמתחזקת יכולה להיות נעימה. הרי אין לנו כל צורך לקבל מדליה בסוף הדרך. לחיות בטוב עם הגוף המשתנה– זה שכרנו והוא הטוב שבעולמות.

לסיום כמה מילים מניסיוני ומניסיון תלמידי ומטופלי לגבי עזרים אורטופדים:
ניתן לדעתי להשתמש בעזרים תומכים כמו חגורה לגב, תמיכה לברך, לקרסול לשורש כף היד, מרפק, צוואר, בקיצור כל מקום שהתנועה בו תכאיב. הרעיון לתת תמיכה הוא טוב ולפעמים מאפשר המשך פעילות רגילה – בעבודה, בבית, אפילו להתלבש ולנעול סנדל או נעל.

לא נכון לדעתי, להשתמש בעזרים תומכים מתוך הנחה שהם מונעים נזקים. למשל- תמיכה בברך ע"י ברכיה לא תוכל למנוע נזק בעת פעילות אגרסיבית של הרגל, כגון צעידה מהירה ובצעד גדול. נעליים מיוחדות לא תפתורנה בלעדית בעיה של יציבה או נזק שנגרם, ועוד דוגמאות מסוג זה.

המצאי בחנויות האורתופדיות תמיד נותן למפרק הכואב פתרון, שלדעתי אינו פתרון; התמיכה בדרך כלל קשיחה – יש בה חלק שאינו מאפשר תנועה. ואנחנו רוצים להמשיך לחיות, לא להיות משותקים בתנועה. לכן צריך למצוא תמיכה שנותנת מנוחה מן הכאב ובאותה מידה מאפשרת תנועה, שזו גם דרך להחלמה, לשמירה על טווח תנועה יחסי לכאב ולשיפור בכאב, וכך ישמר כוח השרירים המניעים.

גמישות המחשבה, אותה הזכרתי קודם, תאפשר דו-שיח עם האביזר התומך. כדאי לגייס את התחבושת האלסטית הזכורה לטוב. כמו בכל התקדמות לכאורה, גם בתחום הזה של אביזרים אורתופדיים החידושים לא תמיד מועילים.

כתבה: מרים גור